<h1>סימני התרומה לסימן ס"ז</h1>
<h2>דף קיב:</h2>
רב מרי בר רחל אמלחיה ליה חתיכה דנבלה בהדי שחוטה א"ל רבא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן של שרצים ולימא ליה מדשמואל דא' מליח כרותח ולא היה צריך אז להביא הברייתא דהטמאים אבל השתא דמייתי לה לא סגי דמ"מ צר' להביא דשמואל דמליח כרותח ומשני ה"מ דמן אבל רוטבן וצירן לא קמ"ל הטמאים או' מו' רבי' דעיקר קרא דהטמאים לא אתי לאסור קיפה דהאי קיפה היינו פירמא דק דק של בשר פשיטא ואי היינו תבלי' והלא אינו לוקה על התבלי' כאלו הוא אסור ואי משום אסור טעם הבלוע אם אכל כזית פשיטא דהא טעם כעיקר מגעולי עכו"ם או ממשרת נפקא אלא קרא אתא משום צירן לחלוחית היוצא מן הבשר וכן רוטבן לפי שבמים מהתך השמנונית וסד"א דלא הוי מיתסר אלא כמו שנברא שזהו יבש ולא מחוי. (ק"כ) ובהעור והרוטב נמי מייתי לה גבי המחה את החלב וגמעו דאסור מנפש לרבות את השותה והא דקיימא לן דטעם כעיקר מגעולי עכו"ם או ממשרת היינו טעם של איסור צלו' כגון חלב ויין נסך וחלב מהותך דנפקא לן מנפש לרבות את השותה ואו' מו' רבי' דצירן ורוטבן של איסור מן התורה ולא מצית למימר אסמכתא הוא דהא פריך פרק העור והרוטב למה לי קרא ליגמר מהנך מחלב מהותך וחמץ מחוי אלמא רוטבן דאורייתא וכן צירן נמי לחלוחית נמי שבאיסור הוי מדאורייתא מדאמר (ו') פ"ק דבכורות למ"ל קרא דהגמ' לאסור חלב בהמה טמאה תפוק לי' מחטאים לאסור את צירן ורוטבן ועל כרחיך לא קא פריך מרוטבן דהתם היינו עיקר האיסור המחוי במים אבל לחלוחי' היוצא מן האיסור כמו חלב של בהמה טמאה מנלן אלא פריך מצירן הדומה להן אלמא דאורייתא הוי ואלו פרק גיד הנשה פריך על ר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והאמר ר"י (פ"ו מ"ח) במס' תרומות ציר רביעית בטל הוא במאתים ומיירי דליכא מים בההוא ציר וכן מוכח ברישא דההיא משנה דאי הוה מים כמו שרגיל להיות כדאיתא (ל"ב) פ' הלוקח בהמה ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור א"כ מאי פירכא הלא טעמא דבטיל משום דסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו עד מאתים והא דלא אמרינן הכי בבכורות משום דשאני טומאה שתלויה בנגיעה אלא הכא ליכא מים ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא משמע דמדרבנן דאי מדאורייתא מאי שנא משאר איסורי' וצריך לומר דהתם היינו טעמא ציר הדגים דהוי מדרבנן אבל מהטמאים לא ילפינן אלא ציר בשר אסור וכן משמע שלהי ע"ז פ' אין מעמידין לא שנו אלא לטב' בצירן אבל לטב' בגופן אסור מדפליג בין צירן לגופן ש"מ דצירן מדרבנן. אם כן בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה בשר שחוטה נאסרה מן התורה דציר בשר של איסור הוי מדאורייתא ואם יש ספק לחומרא ואם דג טמא נמלח עם דג טהור אסור מדרבנן דציר דגים טמאים מדרבנן ואם יש ספק לקולא כגון הרגש ומקרילש ומולאלש שמוכרין העכו"ם מלוחים וספק אם מלחו עמהן דגים טמאים ומותרין מספק. [התרומה סימנים ס"ו—ס"ז]. דין בשר שחוט' שנמלח עם בשר נבלה דהכל אסור מן התורה ואם ספק לחומרא אבל דגי' טהורין וטמאים שנמלחו יחד אסורין מדרבנן ואם ספק לקולא.
<h2>דף קיג.</h2>
אם עכו"ם או שפחה שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ראה הישראל ולא ידע הישראל אם בכלי ראשון אסור אי בכלי שני שרי או הדיחו בשר ולא ראה הישראל אי הודח ש"פ ונתנו הבשר בקדירה או מלחו הבשר ולא ידע אי מלח בכלי ואסור או לחוץ או הדיחו קערות שנשתמשו בהן בשר וגם הדיחו קערות חולבות ולא ידע אי הדיחן ישר' יחד או אלה לבדן ואלה לבדן או כל שאר ענינים הדומין לכי ה"ג אם העכו"ם אינו יודע משפט הדבר היאך עושין אז הכל אסור דאולי להקל טרחו עשה באיסור כמו שרגיל לעשות העכו"ם בביתו ואם יודע הכשר דבר והיאך עושים אז הכל מותר אם ישראל יוצא ונכנס דמרתת העכו"ם להקל טרחו ולעשות באיסור פן יראנו הישראל כדתנן אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אפי' נכנס ויוצא מותר ובריש (ג') פ' הכל שוחטין שרי מהאי טעמא לאכול לישראל משחיטת כותי שאינו מקפיד על לפני עור לא תתן מכשול ואפי' הכי לא חיישינן שמא שהה שמא דרס ושמא החליד. [התרומה סימן ס"ז]. ואם עכו"ם או שפחה עכו"ם שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ראה ישראל אם בכלי ראשון או בכלי שני או הדיחו בשר ונתנו בקדירה ולא ראה הישראל או הדיחו קערות חולבות ושל בשר ולא ראה ישראל אם יחד הודחו או כל אחד לבדו או בגווני אחריני דדמו להני אם אינן יודעין דין הדבר אז הכל אסור דשמא להקל (טרחין) [טירחן] עשו באיסור ואם יודעין הדין היאך משפט לעשות לישראל אז אם ישראל יוצא ונכנס או גם תנוק שחכם כל כך שלפעמים סומכין עליו לראות אז הכל מותר.
